בגיליון פברואר 2019 של כתב העת "האומה" התפרסם מאמרו של צביקה האוזר על רמת הגולן [1]. המאמר עסק בעיקר בעובדה שהגולן נתפס על ידי מדינת ישראל כמעין בן חורג, כסוג של פיקדון זמני, ובכך שנוצר חלון הזדמנויות לשינויים היסטוריים בנידון. בפרט, האוזר קרא להפעלת מאמץ עליון לקבלת הכרה רשמית של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ בריבונות ישראל על הגולן. למרבה השמחה, המטרה הזו הושגה זמן מה אחר כך, בציוץ של הנשיא [2] (מתאריך 21/3/2019), ואחר כך בהכרזתו הרשמית [3], [4] בנידון (ב 25/3/2019). למרבה הצער, אבל באופן לא מפתיע, זמן קצר אחרי האירועים הנ"ל שבה והועלתה, בישראל ובחו"ל, הטענה שבעלות ישראל על הגולן אינה לגיטימית מנקודת המבט של המשפט הבינלאומי [5],[6],[7],[8],[9],[10]. מטרת המאמר הנוכחי היא לבחון טענה זו לעומק, ופה ושם לגעת גם בנושאים קשורים. כפי שנראה, למרות שיש מאחורי הטענה האמורה בסיס משפטי מסויים, היא סובלת מחולשות לא זניחות והבסיס עליה היא נשענת אינו מוצק.
חולשה ראשונה: מיתוס אמנת האו"ם
ישנה טענה, שכבר מזמן הפכה למיתוס, שאומרת שהחל מרגע האימוץ של אמנת האו"ם (1945) בתום מלחמת העולם השנייה, המשפט הבינלאומי קבע בצורה חדה שבעלות על שטחים שנכבשו במלחמה אינה חוקית. כיוון שישראל השתלטה על הגולן במלחמת ששת הימים שהתרחשה בשנת 1967, כלומר הרבה אחרי אימוץ אמנת האו"ם, נובע, לפי הטענה הזו, שבעלות ישראל עליו אינה חוקית. כפי שניתן לקרוא בהרחבה בשני מסמכים [11],[12] שחיבר פרופ׳ יוג׳ין קונטורוביץ׳, מהנודעים במשפטנים הבינלאומיים בימינו, הטענה הזו איננה מדוייקת. ליתר דיוק, מתברר שכמה משפטנים בכירים טענו במהלך השנים ההן (כלומר בין 1945 למלחמת ששת הימים, ולמעשה גם אחרי המלחמה ההיא), בכמה הזדמנויות שונות, שהזכייה בשטחים של הצד הכובש היא לא חוקית רק אם שינויי הטריטוריה התרחשו כתוצאה מהפעלה לא חוקית של כח, כלומר כתוצאה מהפעלת כח תוקפנית (war of aggression); כיוון שהפעלת כח במלחמת הגנה עצמית, כלומר ב"מלחמת מגן", היא חוקית לפי כללי המשפט הבינלאומי, ניתן להסיק שאין בעיה חוקית עם העברת הבעלות של שטחים שנכבשו במלחמת הגנה עצמית מהצד התוקפן לצד המתגונן. בפרט המסקנה הזו חלה על הגולן ששוחרר על ידי ישראל במלחמת הגנה עצמית מובהקת.
האם היתה אז הסכמה מלאה בנוגע לתקפות הכלל הזה? בהחלט לא, וגם היתה הבנה שיש איזשהי אי-בהירות לגביו, אך למרות זאת נעשה בו שימוש כדי להצדיק שינויי בעלות על כל מיני שטחים, במיוחד באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה (כמו במקרים של שטחים שהולנד, צרפת ופולין לקחו מגרמניה). מה עומד מאחורי הכלל הזה? שכל ישר; ביתר פירוט, קודם כל יש כאן רצון להעניש את הצד התוקפן ולפצות בצורה מסויימת את הצד המתגונן; שנית, יש כאן רצון להעביר מסר הרתעתי ברור לגורמים תוקפניים: אם גורמים כאלה ידעו ש"החוק" לצידם, כלומר אם הם ידעו שגם במקרה שהם יאבדו שליטה על שטחים עקב תוקפנותם, השטח שהם איבדו אמור לחזור אליהם, אז זה יעודד אותם ואחרים לאמץ התנהגות תוקפנית; מצד שני, אם הם ידעו מראש שיש מחיר ברור לתוקפנותם, אז זה צפוי להרתיע אותם. כמו שנכתב לעיל, כיום רוב אלה שעוסקים במשפט הבינלאומי מתייחסים לבעלות על שטחים שנכבשו במלחמת הגנה עצמית באופן שונה מהיחס בעבר (השינוי הזה, אגב, הואץ כתגובת נגד להצלחה של ישראל במלחמת ששת הימים), ואף על פי כן יש קושי משפטי לטעון שבגלל זה בעלות ישראל על הגולן אינה חוקית. למה? כי טענה כזו מניחה במובלע שאפשר להחיל על אירועי העבר מוסכמות משפטיות של ההווה, והחלה רטרואקטיבית כזו עומדת בניגוד לכלל משפטי בסיסי.
חולשה שניה: האופי הדינאמי והמעורפל של המשפט הבינלאומי
המשפט הבינלאומי אינו אוסף של חוקים נוקשים, קדושים וחד משמעיים שמחייבים את כל אומות העולם מרגע שהתקבלו ועד קץ הדורות. זוהי מסגרת משפטית שיש בה הרבה שינויים, ערפולים, תחומים אפורים, נורמות ומוסכמות לא מחייבות וכדומה, ומידי פעם גם קורות הפרות מאוד ברורות של כללים קיימים בלי שהדבר יוצר בעיה רצינית [13]. דוגמה טיפוסית לאי נוקשות המשפט הבינלאומי היא היחס לבעלות, של הצד המנצח, על שטח שהצד הזה כבש במלחמה. למעשה, עד למהפיכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 הכלל המקובל היה שהצד המנצח במלחמה זוכה לבעלות על השטח שכבש [14]. בשנים שבאו אחר כך, ובמיוחד במאה ה-20, הכלל הזה עבר בהדרגה שינויים, אבל תהליך השינוי הזה היה רחוק מלהיות מיידי וחד משמעי, ולמעשה, כפי שראינו קודם (חולשה ראשונה), משהו מהכלל הזה היה בתוקף גם בשנת 1967, כשהגולן שוחרר על ידי ישראל. דוגמה שנייה, הפעם בנוגע להפרה של אחד מכללי המשפט הבינלאומי, היא החלטת הנשיא האמריקני טרומן, בשנת 1945, לספח לארצות הברית את המדף היבשתי שלה, כלומר את קרקעית הים באזור שסמוך לחופים של ארה"ב. הסיפוח הזה אפשר לה לגבות תמלוגים מזכויות קידוח של משאבי טבע, לבצע רגולציה על פעולות קידוח, וכו', אבל זו היתה הפרה ברורה למה שהיה מקובל אז במשפט הבינלאומי. למרות זאת הקהילה הבינלאומית קיבלה את ההפרה הזו, והמעשה של ממשל טרומן יצר תקדים שבעקבותיו מדינות רבות אחרות עשו משהו דומה [15]. הכרתו של הנשיא טראמפ בריבונות ישראל על הגולן מסתדרת יפה מאוד עם האופי הדינאמי הנ"ל של המשפט הבינלאומי.
חולשה שלישית: החלטות מועצת הביטחון- לא תמיד מחייבות, לא תמיד נאכפות
כנגד הכרת הנשיא טראמפ בריבונות ישראל על הגולן נטען גם שהיא סותרת דברים שנכתבו בהחלטות שונות של מועצת הביטחון של האו"ם, כגון החלטה 242 מנובמבר 1967 (שהיא תוצר של יותר מחמישה חודשים של דיונים שבאו אחרי מלחמת ששת הימים), או החלטה 497 מדצמבר 1981 (שבאה כתגובה לחוק הגולן), וזו עוד סיבה לכך שההכרה הזו היא בניגוד למשפט הבינלאומי. אכן, בהחלט ניתן למצוא סתירות, אבל הסיפור לא מסתיים כאן. ראשית, יש לא מעט ערפול ודקויות בחלק מהדברים שנכתבו בהחלטות אלו, ומה שנראה כסתירה במבט ראשון, עשוי להיראות שונה במבט יותר מעמיק: דוגמה רלוונטית הוצגה בחולשה הראשונה לעיל. שנית, ניתן למצוא גם התאמה די ברורה בין הכרת הנשיא טראמפ לבין כל מיני דברים שנכתבו בהחלטות אלו; לדוגמה, בסעיף 1(ii) בהחלטה 242 נכתב שלכל מדינה באזור "יש זכות לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים" [16]. בפרט, לישראל יש זכות לחיות בגבולות מוכרים ובטוחים. בהכרתו בריבונות ישראל על הגולן, פעל הנשיא טראמפ למימוש הזכות הזו, לאור חשיבותו הבטחונית העצומה של הגולן לישראל (חשיבות אותה הנשיא הזכיר בהכרתו).
שלישית, לפי כללי האו"ם עצמו, החלטה 242 היא המלצה שאינה מחייבת [17]. יתר על כן, בהחלטה זו, סעיף 1(i), לא נכתב שישראל נדרשת להסיג כוחות צבא מ"השטחים" או מ"כל השטחים" עליהם היא השתלטה, אלא רק מ"שטחים שכבשה בסכסוך האחרון"; אין שום תזכורת לנסיגה מהגולן. בכל מקרה, ישראל כבר מילאה אחרי ההחלטה הזו כאשר נסוגה מרובם הגדול של אותם שטחים (כ 90%), כגון סיני בדרום וקוניטרה בגולן, והיא אף נסוגה משטחים נוספים שכבשה מ"סוריה" במלחמת יום הכיפורים ואחריה. רביעית, לא פעם ולא פעמיים המעצמות הגדולות ומדינות נוספות התעלמו מ, או אף הפרו בצורה מאוד ברורה, החלטות שהן בעצמן החליטו בעבר במועצת הביטחון. דוגמה: ביחס של ארה"ב כלפי לבנון [18]. דוגמה נוספת: ביחס של סין, צרפת, רוסיה, ומדינות רבות אחרות כלפי צפון קוריאה [19]. במילים אחרות, ניתן לראות שההחלטות במועצת הביטחון רחוקות מלהיות דבר קדוש ונצחי, והפרה שלהן היא לא דבר חריג.
חולשה רביעית: סיכון רציני לפגיעה ביציבות
השגת יציבות היא מטרה חשובה במשפט הבינלאומי [20],[21],[22]. שווה לבחון את העיקרון הזה בהקשר של סוגיית הגולן. מבחינה בטחונית ופלילית אזור הגולן (כולל הגבול בגולן) הוא הרבה יותר שקט ויציב מהרבה אזורים אחרים במזרח התיכון, כולל אזורים שסמוכים למדינת ישראל מהם ישראל נסוגה בעבר (סיני, רצועת עזה) שהפכו למוקדי טרור. היציבות והרוגע האלה מתקיימים באופן כמעט רצוף מאז הסכם הפרדת הכוחות בגולן משנת 1974; בהרבה מובנים, הגבול בגולן הוא גבול שלום למרות העדר חוזה שלום רשמי. בפרט, לאור ניסיון העבר – כולל לאור ניסיון העבר בגולן לפני ששוחרר על ידי ישראל – ולאור חוסר היציבות הכרונית בישות הסורית מאז 2011, נסיגה של ישראל מהגולן צפוייה להגדיל מאוד את הסיכון לחוסר יציבות באזור. המסקנה מהדברים הללו היא שדרישה לנסיגת ישראל מהגולן עלולה, בסיכוי גבוה, להחטיא את מטרת היציבות, כלומר להוביל לתרחיש שמנוגד למטרה חשובה במשפט הבינלאומי.
חולשה חמישית: הגבולות המודרניים והיחס אליהם
החלק הזה לא עוסק באופן ישיר בטענה על אי-בעלות ישראל על הגולן, אלא בסוגיה אחרת, מאוד רלוונטית, שבחינה שלה חושפת חולשה רצינית בלגיטימציה של אלה שמעלים את הטענה האמורה. ביתר פירוט, בזמן שמתעסקים בגולן חשוב לא לשכוח שרבים מהגבולות המודרניים אינם תוצאה של אירועים שהתרחשו בצורה נקייה, נחמדה, מוסרית, חוקית ולא אלימה, אלא הם תוצר של מלחמות, כיבושים, ואירועים אלימים אחרים שהתרחשו במהלך המאות האחרונות ובהם קרו אירועים מאוד שליליים, כולל מנקודת המבט של המשפט הבינלאומי. דוגמה ראשונה: מדינות שונות בארה"ב, כמו קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, חלקים מניו מקסיקו וטקסס, ועוד, נכבשו ממקסיקו והאינדיאנים (במהלך המאה ה 19); דוגמה שנייה: השטחים שברזיל וצ'ילה כבשו מבוליביה (סוף המאה ה 19, תחילת המאה ה 20). דוגמה שלישית: שטחים שברית המועצות כבשה מפינלנד ויפן במהלך מלחמת העולם השנייה. דוגמה רביעית: ב 1961 הודו השתלטה על גואה ושטחים אחרים שהיו בבעלות פורטוגל. יש כמובן עוד הרבה דוגמאות לשטחים כבושים או שטחים שנמצאים במחלוקת ברחבי העולם, כמו שניתן לקרוא ברשימה הזו [23] ובמקומות נוספים. יתר על כן, רבות ממדינות ערב ומדינות מוסלמיות אחרות הן תוצר (במקרים רבים, מלאכותי) של הכיבושים המוסלמים לאורך השנים וגם של ההסדרים הבינלאומיים שבאו בעקבות מלחמות העולם.
שווה להגיד עוד כמה מילים על חלק מהדוגמאות שהוזכרו לעיל. במקרה האמריקני, ארה"ב כפתה חוזה שלום על מקסיקו במסגרתו השטחים שהיא (ארה"ב) כבשה עברו אליה [24]. בנוסף, היא לא ספרה את האינדיאנים (שחוסלו בהמוניהם). כיוון שזה היה במאה ה 19, אז הכיבושים הללו נתפסים כלגיטימיים בעיני המשפט הבינלאומי, למרות שמדובר כאן על שטחים כבושים בסדר גודל של מליוני קילומטר מרובע, כלומר יותר מפי אלף משטח הגולן (שטח הגולן הוא קצת פחות מ 1200 קמ"ר, והוא מהווה בערך 5.5% משטח ישראל ובערך 0.65% משטח הישות ה"סורית"). במקרה של ברית המועצות – פינלנד, הצד התוקפן היה ברית המועצות, במה שכונה "מלחמת החורף" בשנים 1939-1940, ולמרות זאת השטחים הנרחבים שנכבשו (קרוב ל 40,000 קמ"ר [25]) עברו לברית המועצות במסגרת חוזה שלום שנכפה על פינלנד. גם במקרה של ברית המועצות – יפן הצד התוקפן היה ברית המועצות, ועד עצם היום הזה לא נחתם חוזה שלום רשמי שאישר את העברת הבעלות על השטחים שנכבשו לברית המועצות/רוסיה (מדובר על האיים הקוריליים [26]); למרות זאת, הקהילה הבינלאומית השלימה באופן כמעט מלא עם הכיבוש הזה שאינו תואם את כללי המשפט הבינלאומי המקובלים כיום, בדומה למקרה של הגולן. במקרה של הודו-פורטוגל, הכיבוש ההודי היה מנוגד בצורה מובהקת לכללי המשפט הבינלאומי [27], ולמרות זאת, מהר מאוד הקהילה הבינלאומית השלימה איתו.
יתר על כן, במקרים שהוזכרו לעיל הסיבות לכיבוש היו בעיקר חמדנות, הפגנת כח, ופה ושם גם רצון להפיץ אידיאולוגיה ותרבות מסויימות. לעומת זאת, שחרור הגולן הוא דוגמה למלחמת הגנה עצמית מובהקת: בשנים 1948—1967, כלומר במשך כמעט עשרים שנה, הישות המדינית שנקראה "סוריה" השתמשה בגולן כבסיס לתוקפנות וטרור בלתי פוסקים כנגד ישראל, ולכן ביצעה מספר רב של הפרות של כללי המשפט הבינלאומי, למשל כאשר היא תקפה משם ישובים ישראלים בגליל העליון ובעמק הירדן. בנוסף, סמוך לפרוץ מלחמת ששת הימים ביוני 1967 הסורים ריכזו כוחות גדולים בגולן לצורך מתקפת השמדה משולבת על ישראל יחד עם צבאות מצרים וירדן, ואף תקפו את ישראל מהגולן במהלך אותה מלחמה (אין כמו ארכיוני עיתונים מהתקופה כדי להמחיש את האירועים הנ"ל, למשל הארכיון האלקטרוני "עיתונות יהודית היסטורית" [28]). ההשוואה בין מקרה הגולן למקרים שהוזכרו לעיל, ולמקרים נוספים, ממחישה משהו מחוסר הכנות, הסטנדרטים הכפולים והעמדת הפנים שיש בזירה הדיפלומטית-משפטית-בינלאומית, והתחושה השלילית הזו מתגברת כששמים לב שביחס למקרה הגולן, רבים מהמקרים האמורים בפסקאות הקודמות נשכחו, והושכחו, כמעט לחלוטין.
חולשה שישית: הפרה שיטתית של כללי המשפט הבינלאומי ע"י הישות הסורית
בדומה לחלק הקודם, גם החלק הזה לא עוסק באופן ישיר בטענה על אי-בעלות ישראל על הגולן, אלא הוא בוחן את רמת הלגיטימיות של הישות הסורית, ושל כל מיני גורמים נוספים, לתבוע מישראל לוותר על הגולן בהתבסס על המשפט הבינלאומי. ליתר דיוק, בזמן שהישות הסורית מנופפת בכללי המשפט הבינלאומי כדי להעלות כל מיני תביעות בעלות, חשוב לזכור את המספר העצום הפרות של כללי המשפט הבינלאומי – ביניהם פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – שהיא וכל הצדדים הלוחמים שם (כולל, כמובן, משטר אסד) ביצעו מאז שפרצה שם המלחמה בשנת 2011; רשימה חלקית ביותר של פשעים כאלה ניתן למצוא כאן [29]. למעשה, מאז יום היווסדה, הישות הסורית הנפשעת והעריצה, על גלגוליה השונים, ובמיוחד תחת משטר משפחת אסד, לא הפסיקה להפר את כללי המשפט הבינלאומי, בכל מיני אופנים. אז פתאום, כאשר מדובר בגולן, היא טוענת שכללי המשפט הבינלאומי הם משהו שאסור להפר אותו? הישות הסורית אינה לבד כאן, אלא היא זוכה לתמיכה של כל מיני גורמים שרבים מהם אוהבים לנופף בדגלי המוסר, הנאורות והמשפט. האם זו הגזמה לומר שכל ההפרות הללו של כללי המשפט הבינלאומי ע"י הישות הסורית מערערות מאוד את הלגיטימציה של הגורמים הללו להשתמש במשפט הבינלאומי לצורך העברת הגולן ל"סוריה"? האם זו הגזמה לומר שההפרות הללו מבטאות דרגה גבוהה מאוד של חוסר מוסריות וחוסר נאורות? האם זו הגזמה לומר שהדרישה מישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, לסגת מהגולן, למרות המחירים והסיכונים הכבדים מאוד שצעד זה צפוי לגרור, רק תחריף את חוסר המוסריות? האם זו הגזמה לומר שמתן פרס, בדמות הגולן, לישות הסורית הנפשעת והעריצה, הוא פעולה שאינה מבטאת דרגה גבוהה של נאורות? האם זה מוגזם לצפות, מגורמים רלוונטיים, שכאמור אוהבים לנופף בדגלי המוסר, הנאורות והמשפט, שיתייחסו ברצינות ובכנות לרשום לעיל?
הערות קשורות נוספות
מעבר לעניינים שנידונו בחלקים הקודמים, ניתן להזכיר עניינים נוספים הקשורים לסוגיית השליטה והבעלות של ישראל על הגולן. ראשית, ישנו כלל ידוע במשפט הבינלאומי האומר שאם מדינה, שהפסידה שטח במלחמה, חדלה מלהתקיים בגלל אותה מלחמה והפכה לאיזשהי ישות אחרת, אז הישות שהחליפה אותה מאבדת בעלות על השטח שהמדינה (בגלגול הקודם) הפסידה. במקרה שלנו מדובר בישות המדינית שנקראה בעבר ״סוריה״, שהפסידה בשנת 1967 את הגולן. עקב המלחמה שמתחוללת בשטחי "סוריה" לשעבר מאז 2011, נוצרה שם ישות שכבר כמה שנים טובות היא לא מדינה מתפקדת: מדובר בישות מדינית מוזרה, קרועה, הרוסה [30],[31],[32], פגר מדיני, ישות מדינית זומבית. ניתן להתווכח בנוגע לשאלה האם מבחינה משפטית-פורמלית "סוריה" חדלה להתקיים או לא, אבל גם אם התשובה היא ש"סוריה" עדיין קיימת מנקודת המבט המשפטית, לאור מצבה כיום יש משהו פחות מובהק בטענת הבעלות שלה על הגולן.
שנית, מעבר לסוגיית הבעלות ניתן לשאול שאלה יותר בסיסית, והיא מה אומר המשפט הבינלאומי בנוגע לשליטה (לא בעלות) של ישראל על הגולן? התשובה היא שלישראל יש לגיטימציה לשלוט בגולן במסגרת מה שמכונה "תפיסה לוחמתית" [33]. למעשה, הזכות הזו קיבלה משנה תוקף בהסכם הפרדת הכוחות משנת 1974 בין ישראל לישות המדינית שנקראה אז "סוריה".
הערה שלישית היא בנוגע לכתב המנדט (Mandate for Palestine). פה ושם יצא לי לראות את הטענה שבכל מיני גרסאות של כתב המנדט מהשנים 1920–1922 הגולן, או לפחות רובו הגדול, הובטח לעם היהודי כחלק מהבית הלאומי העתידי, ולכן מבחינת המשפט הבינלאומי הגולן שייך לישראל. אשמח להתבדות, אבל להערכתי הטענה הזו שגוייה: למשל, לא הצלחתי למצוא שום מקור מהשנים ההן שתומך בטענה הזו, ולמעשה, במפות מהתקופה ההיא שראיתי, רוב או כל הגולן היה שייך למנדט הצרפתי. מצד שני, בדיונים בין צרפת לבריטניה מהשנים ההן (ועדת פולה-ניוקומב), אכן היו שלבים שרוב הגולן היה אמור להיכלל במנדט הבריטי ולכן בישראל העתידית [34].
רביעית, את סוגיית בעלות ישראל על הגולן ניתן לבחון גם מעבר להיבט המשפט הבינלאומי, ובחינה כזו מראה שבכל מיני מובנים הבעלות הזו חזקה מזו שהיתה של הישות המדינית הסורית. למשל, ישראל שולטת בגולן יותר מ 52 שנה, ואילו "סוריה" שלטה בו רק 21 שנה, מרגע שזכתה לעצמאות מלאה ב 1946 ועד מלחמת ששת הימים ב 1967 (וכאמור, בזמן הזה ניצלה את הגולן כדי לתקוף את ישראל). בנוסף, כפי שניתן לקרוא כאן [35], לעם ישראל קשר אמיץ בן אלפי שנים עם הגולן, קשר שנמשך מתקופת התנ"ך, ממלכת החשמונאים, תקופת המשנה והתלמוד, בהתיישבות שם לפני קום המדינה (סוף המאה ה 19, תחילת ה 20), בנסיונותיה של התנועה הציונית לקבל את הגולן והחורן בדיונים שבאו בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ועוד; דוגמאות נוספות לקשר העתיק בין עם ישראל לגולן ניתן לקרוא כאן [36], וניתן לראות במקור הזה שהקשר הנ״ל מתבטא גם בשירים רבים לאורך הדורות, ביניהם שירים של יהודה הלוי, ביאליק, רחל, וז'בוטינסקי. מצד שני, "סוריה" היתה יציר מדיני מלאכותי של המעצמות הקולוניאליסטיות, הספיקה בינתיים להפוך לישות מדינית בעלת מאפיינים זומביים, ואין לה קשר היסטורי עתיק לגולן כמו לעם היהודי.
תהייה בנוגע לדה-לגיטימציה שנעשית לגולן הישראלי
לאור כל האמור בחלקים הקודמים, ניתן לתהות מה מניע כל מיני אנשים לחזור ולעשות דה-לגיטימציה לבעלות ישראל על הגולן. גם בתרחיש "אופטימלי" מבחינתם בנוגע למשפט הבינלאומי והגולן (וכבר ראינו לעיל שהתרחיש הזה לא באמת התממש), למה הם מצפים: שביום מן הימים ישראל תיסוג מהגולן למרות חשיבותו הרבה מבחינה בטחונית, כלכלית, והיסטורית? שהיא תעשה זאת אחרי לפחות כמה עשורים טובים של יציבות בטחונית באזור ושל גבול שקט למדי גם מבחינה פלילית? של השקעה גדולה בתשתיות? של חקלאות, תיירות והתיישבות פורחות? של שליטה על מקורות מים חשובים (כולל הכנרת)? של שליטה על אזור הניחן בערכי טבע ונוף ייחודיים? של שליטה על אתרים ארכיאולוגיים שמוכיחים את הקשר העתיק בין עם ישראל לגולן, וכו'? שהיא תעשה כל זאת תוך שהיא מתעלמת ממה שקרה במזרח התיכון בכלל ובישות הסורית בפרט מאז 2011 (בהקשר הזה, אגב, כדאי להיזכר שהיו לא מעט נימוקים כבדי משקל נגד נסיגה מהגולן גם לפני שפרצה המלחמה ב"סוריה" ב 2011; רבים כתבו על כך, וגם לי היה הכבוד לעשות משהו בנידון [37])? שהיא תעשה זאת למרות מחיר חברתי, בטחוני וכלכלי עצום? שהיא תעשה זאת למרות ששליטתה בגולן הוכיחה את עצמה במבחן הזמן במגוון פרמטרים חשובים, ואילו נסיגה ממנו תיצור לה סיכונים עצומים? שהיא תיתן אזור שליו, יפה ודמוקרטי לישות נפשעת, רצחנית ועריצה שאמורה להיענש ולא לזכות בפרסים? צריך הרבה ניתוק מהמציאות, או דרגה גדולה של קנאות (באידיאולוגיית נסיגת ישראל מהגולן), או אף שנאת ישראל, כדי לתמוך בכך.
סיכום
הטענה שמבחינת המשפט הבינלאומי אין לישראל לגיטימציה לבעלות על הגולן היא טענה לא מדוייקת, כמו שמראה ניתוח זהיר ויסודי של עניינים שקשורים לגולן ולמשפט הבינלאומי. למעשה, הניתוח הזה מראה שסוגיית הגולן היא מקרה יחסית לא סטנדרטי בכל הקשור למשפט הבינלאומי. האם יש טעם לצפות שהנימוקים שהוצגו כאן ונימוקים נוספים בנידון (למשל אלה שמופיעים כאן [38],[39],[40],[41]) ישפיעו בצורה רצינית וחיובית על גורמים שעוסקים בלי הפסקה בדה-לגיטימציה לריבונות ישראל על הגולן, במידה והנימוקים הללו יגיעו לידיעתם? בהחלט קיימת אפשרות להיות מופתעים לטובה, אבל, למרבה הצער, סביר להניח שברוב המקרים התוצאה תהיה שונה. למה? כי דומה שיש כאן משהו עמוק יותר: דומה שיש כאלה שעבורם המצב הנוכחי, בו ישראל שולטת בגולן ביד רמה (ובלי חוזה שלום), אינו מצב לגיטימי, ומבחינתם הויכוח הוא רק האם היא צריכה לסגת משם עם הסכם שלום או בלעדיו. לכן סביר להניח שיהיו כאלה שינהלו ג'יהאד מלחמתי, ג׳יהאד משפטי, ג׳יהאד פוליטי, ג׳יהאד אקדמי, ג׳יהאד תקשורתי וכדומה נגד הגולן. ובזמן שיש כאלה שבוחרים בג׳יהאד, פנטזיות ושכל עקום, אנחנו, תומכי ריבונות ישראל על הגולן, נבחר בציונות, ריאליזם ושכל ישר, ונמשיך לשדרג את אותה ריבונות בדרכים שונות, דונם אחרי דונם ועז אחרי עז, בהתאם לרוח הציונות המדינית והציונות המעשית. בהצלחה!
הערות ומקורות
[1] צבי האוזר, המחדל ההיסטורי בגולן וההזדמנות הגדולה לתיקונו, האומה 213, אביב תשע"ט, 2019, עמודים 23—29
[2] Donald J. Trump, After 52 years it is time for the United States to fully recognize Israel’s Sovereignty over the Golan Heights, which is of critical strategic and security importance to
the State of Israel and Regional Stability!, Twitter (@realDonaldTrump), 21/3/2019, http://bit.ly/2TMOJI2
[3] FOX 10 Phoenix, WATCH: President Trump and Prime Minister Netanyahu Remarks, YouTube,
25/3/2019, http://bit.ly/2TXCCrH
[4] The White House, President Donald J. Trump, joined by Vice President Mike Pence and
Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu, signs a proclamation formally recognizing Israel’s
sovereignty over the Golan Heights, Monday, March 25, 2019, in the Diplomatic Reception
Room of the White House.(Official White House Photo by Shealah Craighead), Flickr,
25/3/2019, http://bit.ly/37V140f
[5] דניאל סריוטי, האיחוד: "לא מכירים בריבונות ישראל ברמת הגולן",
ישראל היום, 22/3/2019, http://bit.ly/2P0JcbQ
[6] נעה לנדאו, משפטנים על ההכרה בגולן: אי אפשר לספח שטחים שנכבשו ב"מלחמת מגן",
הארץ, 31/3/2019, http://bit.ly/2OY2WN8
[7] Eliav Lieblich, The Golan Heights and the Perils of “Defensive Annexation”,
Just Security, 4/4/2019, http://bit.ly/2L8KVuf
[8] Raphael Ahren, Did Netanyahu just endorse the acquisition of territory by force?
The Times of Israel, 28/3/2019, http://bit.ly/2sxq913
[9] Security Council Members Regret Decision by United States to Recognize Israel’s Sovereignty over Occupied
Syrian Golan, Security Council 8459th meeting (SC/13753), 27/3/2019, http://bit.ly/33D65av
[10] Stacie Goddard, Trump’s Golan Heights tweet will have global consequences on territorial expansion,
The Washington Post, 23/3/2019, https://wapo.st/2rEk6aB
[11] Eugene Kontorovich, Resolution 242 Revisited: New Evidence on the Required Scope of Israeli Withdrawal,
Chicago Journal of International Law: Vol. 16: No. 1, Article 6, 2015, http://bit.ly/2rNW5Of
[12] Eugene Kontorovich, International Law and the Recognition of Israeli Sovereignty in the
Golan Heights, Hearing before the U.S. House of Representatives, Committee on Oversight
Subcommittee on National Security, 17/7/2018, http://bit.ly/34EzLp4
[13] רובי סיבל ויעל רונן, משפט בינלאומי, נבו הוצאה לאור, מהדורה שלישית, 2016, פרקים 1,2
[14] Sharon Korman, The Right of Conquest: the Acquisition of Territory by Force in International Law and Practice,
Oxford: Clarendon Press, 1996, p. 120
[15] Eric A. Posner and Alan O. Sykes, Economic Foundations of International Law,
The Belknap Press of Harvard University Press, 2013, pp. 60—62, http://bit.ly/2P5UAmA
[16] The United Nations, Security Council, Resolution 242 of 22 November 1967, http://bit.ly/2P2Khjm
[17] Ruth Lapidot, The Misleading Interpretation of Security Council Resolution 242 (1967),
Jerusalem Center for Public Affairs , 1/6/2011, http://bit.ly/2P2TVCr
[18] Elliott Abrams, What Happens When UN Security Council Resolutions are Ignored?, 5/1/2017,
The Council on Foreign Relations (CFR), https://on.cfr.org/2OEs7p0
[19] David Albright, Sarah Burkhard, Allison Lach, and Andrea Stricker,
Countries Involved in Violating UNSC Resolutions on North Korea, The Institute
for Science and International Security, 5/12/2017, http://bit.ly/2Yfivo5
[20] ABC of International Law, Swiss Federal Department of Foreign Affairs (FDFA), 2009, p. 3, http://bit.ly/2DXDy50
[21] Charter of the United Nations, Chapter IX, Article 55, http://bit.ly/346qEw4
[22] Korman (footnote 14 above), pp. 25–27
[23] Wikipedia editors, List of Territorial Disputes, Wikipedia (retrieved: 1/12/2019), http://bit.ly/34EdmIj
[24] Wikipedia editors, Mexican Cession, Wikipedia (retrieved: 1/12/2019), http://bit.ly/2DB85Wc
[25] Charles Carlson, Finland: Soviet Annexation Of Karelia Still A Taboo Subject,
Radio Free Europe/Radio Liberty, 1/7/2003, http://bit.ly/2sADpCb
[26] Wikipedia editors, Kuril Islands Dispute, Wikipedia (retrieved: 1/12/2019), http://bit.ly/2L9AUgu
[27] Joshua Wood, The annexation of Goa, Australia’s Magna Carta Institute, 1/8/2016, http://bit.ly/2Rc5wSn
[28] Jpress – ארכיון עיתונות יהודית היסטורית, http://bit.ly/2P38c1T
[29] Wikipedia editors, Human Rights Violations During the Syrian
Civil War, Wikipedia (retrieved: 1/12/2019), http://bit.ly/2OBTQXw
[30] Map of Syrian Civil War – Syria news and incidents, updated frequently, http://bit.ly/37qU1vU
[31] Syrian Civil War Map – Live Map of the Syrian Civil War, updated frequently, http://bit.ly/34asIEm
[32] Sami Moubayed, Syria Needs $1 Trillion Dollars to Rebuild from the Ashes (And China
Is Waiting), The National Interest, 6/2/2017, http://bit.ly/346ISP3
[33] יורם דינשטיין, דיני מלחמה, הוצאת שוקן, 1983, http://bit.ly/2rFobeP
[34] מיכה לבנה, שלום עם סוריה (המים בישראל והגולן – ב. המחלוקת בשנות ה – 20), 2000, http://bit.ly/2Yc6Lme
[35] צבי האוזר ואיציק צרפתי, הערות לאסטרטגיה לאומית לרמת הגולן, פורום קהלת, ינואר 2018, http://bit.ly/2HmKWtR
[36] אורי הייטנר, דברים ד: ואת הרמה הסורית בבשן למנשי, הבלוג של אורי הייטנר, 27/7/2015, http://bit.ly/2r5CsBs
[37] דניאל ראם, סוגיית רמת הגולן, האתר של דניאל ראם, יוני 2008 (גרסה מעודכנת: אוקטובר 2010), http://bit.ly/1qRCvdU
[38] Alan Baker, U.S. Recognition of Israeli Sovereignty over the Golan Heights:
Some Legal Observations, Jerusalem Center for Public Affairs, 31/3/2019, http://bit.ly/37XRqtS
[39] Shany Mor, The Golan Heights and the Depths of Hypocrisy, Tablet Magazine, 3/4/2019, http://bit.ly/2OG9TU7
[40] Clifford D. May, Trump's clear view of the Golan Heights, The Washington Times, 9/4/2019, http://bit.ly/2qcz6fz
[41] Michael R. Pompeo and David Friedman, International Law Backs The Trump Golan Policy,
The Wall Street Journal, 14/5/2019, https://on.wsj.com/2qbd1hk
ד"ר דניאל ראם הוא חוקר (דוקטור למתמטיקה), עוסק בחקר יסודי של סוגיית הגולן מאז 2008, ופעיל ביַחְדָּה למען הגולן.
