לראשונה זה חמישים שנה נוצרה אפשרות לשנות גבולות במזרח התיכון, ולישראל יש הזדמנות לקבל הכרה בריבונותה בגולן כתוצר לוואי של המלחמה בסוריה. לישראל יש אינטרס מובהק בהמשך ריבונותה בגולן ובקבלת הכרה בינלאומית בריבונות זו.
התפוגגות ההסדרים שהגדירו את הגבולות ואת המדינות במזרח התיכון אחרי מלחמת העולם הראשונה מציבה לפני ישראל אתגר משמעותי, המחייב לנסח מחדש את האינטרסים הגאו-אסטרטגיים שלה תוך הסתכלות אל המחר ולא אל האתמול. עליה לפעול בכל דרך כדי להנכיח את צרכיה בשיח הבין-מעצמתי בכל הקשור לעתיד סוריה ומשטר אסד. לראשונה זה חמישים שנה נוצרה אפשרות לשנות גבולות במזרח התיכון, ולישראל יש הזדמנות לקבל הכרה בריבונותה בגולן כתוצר לוואי של המלחמה בסוריה.
רעידת אדמה במזרח התיכון
האביב הערבי ומלחמת האזרחים בסוריה, שפרצה בעקבותיו בשלהי 2010, יצרו מציאות אזורית חדשה במזרח התיכון. מציאות חדשה זו עירערה את הסדר האזורי שהיה נהוג במאה השנים האחרונות, מאז הסכמי סייקס–פיקו, והעמידה חלק מהגבולות באזור בסימן שאלה. מבט על המתרחש במדינות כמו עיראק, סוריה ולוב מעלה כי המציאות שהורגלנו בה חלפה לבלי שוב. קבוצות כוח חדשות-ישנות, המבוססות על יסודות דתיים ושבטיים, מערערות את המשטרים הקיימים ומחלקות ביניהן אזורי השפעה תוך טשטוש הגבולות המוכרים. תזוזות אוכלוסין כפויות ומשמעותיות והתגבשות של אזורים אוטונומיים דה-פקטו, המוגדרים על בסיס זהות אתנית או דתית, מעצבות מחדש את מרחב המחיה של הפסיפס האנושי המרכיב את האזור. בדו"ח שגיבש לאחרונה בית הנבחרים הבריטי בנוגע למגמות במזרח התיכון נקבע כי המושג "מדינה" הולך ומאבד מחשיבותו באזורים מסוימים במזרח התיכון, דומה כי תזוזות תת-קרקעיות שהתרחשו במשך עשורים פורצות באחת ממעבה האדמה ויוצרות טופוגרפיה חברתית ואנושית חדשה.
בגזרה הקרובה לישראל סוריה מרכזת את עיקר העניין. נראה כי סוריה לא תשוב להתקיים כמדינה מאוחדת כפי שהכרנו. גם אם אסד יצליח לכפות את מרותו על התושבים שנותרו בסוריה לאחר מלחמת האזרחים, יהיה זה משטר מלאכותי המבסס מרותו על כוחות זרים. תוחלתה של כפיה שלטונית מלאכותית זו מוטלת בספק.
משפרצה מלחמת האזרחים בסוריה שמרה ישראל הרשמית על ניטרליות. תחילה רווחו במערכת הביטחון הערכות – ובראשן זו של שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק – שנפילת משטר אסד היא "עניין של שבועות"; בפועל הלכה הלחימה בסוריה והתמשכה. שתי גישות התפתחו בישראל באשר למתרחש: גישה אחת צידדה בהמשך שלטונו של אסד, מן הטעם ש"טוב אויב מוכר מגורם חדש ולא מוכר"; גישה אחרת טענה כי על ישראל לפעול ולסייע לנפילת משטרו של אסד, שהוא "הזרוע הארוכה" של המשטר האיראני, כדי להרחיק את השפעתה של איראן.
מעל לכול, ישראל לא זיהתה בשינויים הטקטוניים המתרחשים סביבה את ההזדמנות ההיסטורית להגדרת יעדים אסטרטגיים גאו-פוליטיים. בשבע השנים האחרונות העדיפה ישראל, בזירה הסורית, להתכנס בדל"ת האמות של מתחם הנוחות הטקטי-צבאי ולהגדיר הישגיים צבאיים טקטיים כיעדים אסטרטגיים. בתחילת האירועים התמקדה תשומת הלב ההנהגתית של ישראל בשתי מטרות ביטחוניות שהיו לנגד עיניו של הדרג הצבאי הישראלי: האחת הייתה גורלו של הארסנל הכימי הגדול שבידי הצבא הסורי ערב פרוץ מלחמת האזרחים, בשל החשש כי בצוק העתים יעבור נשק זה לשליטת גורמים לא אחראיים או אף יופנה נגד ישראל על-ידי המשטר הסורי. המטרה האחרת הייתה מניעת הברחה של אמל"ח מתקדם מהצבא הסורי לכוחות החיזבאללה הפרוסים בלבנון ו/או נפילתו לידיים לא אחראיות של מורדים סונים. לימים, נוספה מטרה שלישית: מניעת המעבר של הקרבות בסוריה לשטח ישראל.
אין אסטרטגיה ישראלית
מדיניות חוסר המעורבות של ישראל בניסיון להשפיע על הסדר החדש בגבולה הצפוני, להוציא פעולות מנע, קיבלה ביטוי בנאומו של שר הביטחון לשעבר משה יעלון בכנס הרצליה בשנת 2016:
"בהסתכלנו על מלחמת האזרחים בסוריה, אנחנו מלכתחילה הצהרנו ופעלנו כמי שאיננו מעורב ואיננו מתערב אלא אם כן פוגעים באינטרסים שלנו. לכן, קבענו קווים אדומים – העברת נשק כימי לחיזבאללה או פגיעה בריבונותנו".
לדרג המדיני הישראלי קשה היה להפנים שישראל נמצאת בתקופה של שינויים מדיניים המתרחשים בקנה-מידה היסטורי ומואץ.
גם בצד הסיוע ההומניטרי ישראל נקטה גישה פסיבית למדי. אמנם ישראל מעניקה עזרה רפואית מסוימת לפצועי מלחמת האזרחים המגיעים לגבולה ואף מאפשרת אשפוז בבתי חולים ישראלים במקרים חמורים, אך היא נמנעה מהענקת סיוע הומניטרי לנפגעים שלא נמצאים בגבולה או מפעולות מנע ממשיות למניעת מעשי טבח בקהילות מיעוטים כמו הקהילות הנוצריות והיזידיות שנטבחו על ידי הארגונים הג'יהאדיסטיים. שאלת מעורבותה של ישראל יכולה להתחדד אם וכאשר ייווצר איום ממשי על הקהילות הדרוזיות המתגוררות בסמוך לגבול הגולן. מצב כזה יעמיד את ישראל לפני הכרעה: לסייע לדרוזים ולמנוע את הטבח או לעמוד מהצד ולצפות במרחץ דמים, תוך הסתפקות בסיוע לניצולי הטבח שיצליחו לעשות את דרכם עד לגבול.
מאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה והאזור עבר טלטלה בקנה-מידה היסטורי, בחרה כאמור, ישראל במודע שלא לגלות מעורבות אקטיבית בנעשה סביבה ולא לצדד בשום צד. ישראל מיצבה את עצמה כמעין מצודה הנמנעת מכל מעורבות בסובב אותה ומרחיקה כל מי שמתקרב לחומותיה, היא בחרה שלא להתערב פוליטית וצבאית בסוריה.
ישראל, כמעצמה אזורית מקומית, יכולה וצריכה למלא תפקיד בעיצוב פני האזור לשנים הבאות. בפועל, על קוצר הראות ההיסטורי מחפה שביעות רצון פוליטית של עמידה ביעדים צבאיים טקטיים. לעתים נדמה כי תקופה זו היא הדוגמה ההופכית הבוטה ביותר לשינוי שחל בממסד הישראלי מאז ימים "בן-גוריוניסטים" שבהם הדרג המדיני קבע אסטרטגיה והדרג הצבאי ביצע, לעידן הנוכחי, שבו הדרג הצבאי מפקיע את השיח האסטרטגי לצורך השגת היעדים הטקטיים שעליהם הוא מופקד.
המדיניות הסבילה של ישראל הביאה לכך שאיראן וטורקיה הנכיחו את האינטרסים שלהם במרחב הסורי וישראל מוצאת עצמה בראשית 2018 בעמדת נחיתות כאשר מול גבולה בגולן נוצר ראש חץ איראני-שיעי.
הסיכון והסיכוי
אין ספק שכל פעולת תמיכה של ישראל בצד זה או אחר עלולה להשפיע על מערכות היחסים שלה עם מדינות בעלות אינטרסים באזור; ייתכן שגם ניסיונה הכושל של ישראל להתערב במאבקים הפנימיים בלבנון בשנות השמונים מרחף סביב החשש מהתערבות דומה. אמנם מעורבות-יתר וחשיפה גבוהה של ישראל במלחמת האזרחים עלולה להביא לעימות ישיר עם איראן או עם גורמי טרור במרחב, אך גורמים אלה ומיליציות מטעמם מתבססים כאמור בגבול ישראל, דבר המלמד כי סיכונים ואיומים המתגבשים בצל מדיניות "שב ועל תעשה" עלולים להיות סיכונים אסטרטגיים בעלי משמעות גדולה בהרבה בעתיד הרחוק. ישראל עלולה להתעורר בוקר אחד אל מול מציאות גאו-פוליטית הכורכת סיכונים אסטרטגיים שהבשילו לאורך זמן תחת קונספציית ה"יהיה בסדר", כתוצאה ממדיניות של עצימת עיניים אל מול סיכוני העתיד לטובת הווה נשלט, רווי עימותים בעצימות נמוכה.
גישתה הפסיבית של ישראל אף עלולה לגרור אותה למערכה בעל כורחה, כשהיא אינה מוכנה, בתגובה לסדרת אירועים מתגלגלים או לאירוע משמעותי יחיד. גם זו תהיה תוצאה של העדפת צעדים טקטיים לטווח הקצר על פני פעולות אסטרטגיות בעלות משמעות לטווח הארוך. נדמה כי מרחב הגמישות הישראלי צומצם מהותית מאז כניסת הרוסים לאזור ומתן רוח גבית רוסית לאיראנים לשלוט דה-פקטו במרחבים הסורים. על ישראל לפתח מנופי השפעה חזקים דיים על הנעשה באזור – לא רק בתחום הביטחון השוטף אלא גם בנוגע לנקודת שיווי-המשקל הגאו-פוליטית העתידית החדשה באזור, ככל שתתגבש.
גם בכירים לשעבר במערכת הביטחון מבקרים את הגישה הבדלנית ניטרלית של ישראל, בהם ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין:
"חלפו הימים שבהם הייתה ישראל יכולה להשקיף על המתרחש ו'לאחל הצלחה לשני הצדדים'. אם ברצונה של ישראל להשפיע בשנים הבאות על דמותו של המרחב סביבה ועל אופיו, וכן לשפר את מעמדה האזורי, מוטב שלא תהסס ולא תחמיץ את ההזדמנות להחליש את אויביה המרים ביותר. מדיניות מוסרית, יוזמת ויצירתית נגד הציר הרדיקלי, שבמרכזה החלפת אסד ומשטרו הפרו-איראני, היא המשעול בו עליה לפסוע".
בשנים האחרונות החמיצה ישראל שתי הזדמנויות משמעותיות להניח על השולחן את הדרישה להכרה בינלאומית בריבונותה בגולן במסגרת שינויי הסדר האזורי במזרח התיכון. ההזדמנות הראשונה הייתה בשנת 2013, במסגרת יוזמת השלום להסדר עם הפלסטינים של שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, שאז התאפשר לישראל לדרוש הכרה בריבונותה בגולן במסגרת ההגדרה של צורכי ביטחון ארוכי טווח בחזית המזרחית ובציר בקעת הירדן. ההזדמנות השנייה הייתה בשנת 2015, על רקע חתימת הסכם הגרעין בין איראן למעצמות, סביב שאלת רכיב הפיצוי לאיומים הביטחוניים והאסטרטגיים שאליהם נחשפה ישראל בעקבותיו. כאמור, גם כעת יהיה זה כישלון היסטורי אם ישראל תסתפק בקבלת מענה טקטי בצורת אמל"ח מתקדם, ולא תדרוש גידור של פוטנציאל התוקפנות הקונבנציונלית של איראן ומניעת יצירה של ציר יבשתי טהרן–עין-גב על-ידי גניזה בינלאומית סופית של השאיפה האיראנית-אסדית להשתלט מחדש על הגולן הישראלי, ששטחו פחות מ-1% מהשטח של מה שהיה פעם סוריה.
ישראל, המשוועת כבר כמעט חצי מאה להכרה בצורך לשינוי גבולותיה, מוצאת את עצמה בנקודת זמן ומקום אופטימלית להשגת הישגים היסטוריים. עליה לקיים הליך תיאום ציפיות מחודש מול הקהילה הבינלאומית, בהובלת הממשל האמריקני – לא רק בנוגע לחלופות השליטה במרחב שבין פאתי קוניטרה לכנרת אלא בהקשר כולל של ייצוב האזור. על ישראל לשאוף להבנה בינלאומית, בראש ובראשונה אמריקנית, לביטול ה"קדושה" של קווי 1967 ולהפנמת הצורך בשינוי גבולות באזור ובשרטוטם מחדש בהתאמה למציאות העכשווית. הצלחתה מותנית ביכולת מנהיגותית להכיר בגודל השעה ולנווט אל מחוץ לאזור הנוחות, בסביבת אי-ודאות. עליה לנסות להשפיע על הנעשה באזור וליצור משוואה מדינית-ביטחונית חדשה ערב תחילתו של הרבעון האחרון של המאה הראשונה לקיומה של ישראל, בעת המודרנית.
ישראל ניצבת בעין הסערה. למעורבותה בנעשה סביבה יש משמעויות היסטוריות ואסטרטגיות. בפועל, ישראל טרם השכילה להבין את השינויים ההיסטוריים והאסטרטגיים המתרחשים סביבה ואת פוטנציאל השפעתה עליהם. במקום אסטרטגיה של אי-התערבות ועמידה מנגד, על ישראל לשקול מעורבות שתבטיח את האינטרסים שלה במזרח התיכון המתעצב מחדש. כאמור, דווקא תפיסה הרואה בהעדר מעורבות בנעשה ככזו המאפשרת לישראל להישאר צופה מן הצד ולכאורה להימנע מעימותים, היא שעלולה לגרור את ישראל לאי-יציבות – עקב היעדר השפעה על הנעשה. ישראל לא תוכל להמשיך ולהתעלם לאורך זמן מהשינויים הגדולים המתרחשים על מפתנה, כמעצמה אזורית המתמודדת מול מדינות אחרות השואפות להגמוניה אזורית כמו איראן וטורקיה. עליה ליזום ולהגיב לנעשה תחת ההבנה שהדבר טומן בחובו אתגרים משמעותיים אך גם הזדמנויות גדולות.
