בניגוד לדעה הרווחת בציבור הישראלי מטרותיו המוצהרות של 'חוק הגולן' לא כללו סיפוח, אלא הכירו בצורך המעשי שבביטול הממשל הצבאי ובהסדרה של שליטה אזרחית אפקטיבית, תוך הענקת זכויות בסיסיות לתושבי הגולן.
ב-14 בדצמבר 1981, לאחר 14 שנים של שלטון צבאי ברמת הגולן, אישרה הכנסת את חוק רמת הגולן. אשר החיל על רמת הגולן את החוק והמשפט הישראלי. הלכה למעשה סיפח החוק את הגולן למדינה ישראל, אף שלא זו הייתה מטרתו המוצהרת.
חוק הגולן הוצע לראשונה כהצעת חוק פרטית על ידי ח"כ משה שמיר מהתנועה למען ארץ ישראל השלמה, ונדחה על ידי הליכוד. לאחר מכן החליט במפתיע ראש ממשלת ישראל דאז, מנחם בגין, להגיש לאישור הכנסת הצעת חוק ממשלתית להחלת החוק והמנהל הישראלי על הגולן. העיתוי שבחר לחקיקת החוק לא היה מקרי: נדמה כי ריכוז של תנאים פוליטיים ואחרים, בנקודת זמן מסוימת שכנע את בגין לנקוט מהלך פוליטי דרמטי.
בסתיו 1981 החלה להתעורר שוב מתיחות במזרח אירופה בין ברית המועצות לפולין, ועיני העולם היו נשואות לסכסוך הפנים-פולני בין הממשלה הפולנית להתארגנות עובדים שייסדה לימים את ארגון 'סולידריות'. בגין זיהה בהסחת תשומת הלב חלון הזדמנויות אופטימלי לקבלת החלטה שהייתה צפויה לעורר התנגדות בינלאומית. נוסף על כך, באותה עת המתין נשיא מצרים חוסני מובארכ, בציפייה דרוכה, לנסיגה הישראלית הצפויה מקדמת סיני, שעליה סוכם בהסכמי קמפ-דיוויד. נדמה כי בגין הבין שהחלטה היסטורית של הכנסת על החלת החוק הישראלי בגולן תהיה אפשרית לפני נסיגת ישראל מסיני – ובעייתית הרבה יותר אחריה, שכן אז יוכלו המצרים לאיים בביטול הסכמי קמפ-דיוויד.
מטרות החוק המוצהרות לא כללו סיפוח אלא הכירו בצורך המעשי שבביטול הממשל הצבאי ובהסדרה של שליטה אזרחית אפקטיבית, תוך הענקת זכויות בסיסיות לתושבי הגולן. היטיב לתאר זאת חה"כ משה ארנס, לימים שר הביטחון, שהתייחס לשיקולים אלה בנאומו בכנסת בישיבה שהתכנסה לאישור החוק:
"מי שנשא במחיר של ממשל צבאי במשך ארבע-עשרה וחצי שנה היו תושבי הרמה הדרוזים, היהודים והעלוואים, אשר לא נהנהו ממשפט, ממנהל ומחוקי אזרח, אבל היו צריכים לחיות במשך כל אותה תקופה תחת ממשל צבאי. נדמה לי שכל אלה שדואגים לזכויות אדם, לזכויות אזרחים יהודים, לזכויות דרוזים ועלוואים ישמחו על הגשת הצעת החוק ויצדיקו את הנחתו על שולחן הכנסת היום. […] אני חושב שמסקנת כולם הייתה שהבעיה העיקרית שעמדה בפני התושבים המקומיים ואשר עמדה בפני הממשל במקום נבעה מחוסר בהירות, מחוסר חד משמעיות, לגבי עתיד השטח, לפחות בעיני חלק מן האוכלוסייה ברמת הגולן".
בצד השיקולים של נרמול המצב המשפטי והענקת זכויות אזרח עמד שיקול מרכזי שמטבע הדברים ישראל הרשמית נמנעה מלהדגישו, מטעמים דיפלומטיים – החלת ריבונות וסיפוח. בנימוקים שהציג ראש הממשלה בגין לחקיקת החוק נטען כי במשך דורות הייתה רמת הגולן חלק בלתי-נפרד של ארץ ישראל, וכי רק בגלל שרירות לב לא נכלל הגולן בתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל בסוף מלחמת העולם הראשונה. בגין הוסיף כי מבחינה היסטורית הייתה ותהיה רמת הגולן חלק בלתי-נפרד של ארץ ישראל. למרות זאת לא השתמשה ישראל הרשמית במונחים כמו "סיפוח" ו"החלת ריבונות": כלפי חוץ, כאמור, הוצג המהלך כפעולה מנהלית שנועדה להסדיר את תנאי החיים האזרחיים ברמת הגולן ולסיים תקופה של שלטון צבאי; המטרה המוצהרת של השינוי החוקי במעמד השטח הוצגה, כאמור, כנורמליזציה של חיי התושבים באזור ולאו דווקא כשינוי סטטוס למניעת משא ומתן עתידי על גורלו.
חקיקת חוק הגולן גררה שלל תגובות בינלאומיות. סוריה, ירדן ומצרים (והעולם הערבי בעקבותיהן) האשימו את ישראל בסיפוח לא חוקי של הגולן. נשיא ארצות-הברית רונלד רייגן אימץ את החלטה 497 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקבעה כי החלת החוק והמשפט הישראלי על רמת הגולן בטלה ונעשתה ללא כל בסיס חוקי. הממשל האמריקני תמך בהטלת סנקציות על ישראל בעקבות המהלך.
ימים אחדים לאחר ה-14 בדצמבר 1981 – היום שבו חוקקה הכנסת את חוק רמת הגולן – הגיע שגריר ארצות-הברית בישראל אל ראש הממשלה בגין כדי להביע את מחאתה של ארצות-הברית על המהלך. בפגישה שנערכה בביתו של בגין הודיע השגריר האמריקני כי נשיא ארצות-הברית רייגן החליט להשעות את ההסכם האסטרטגי בין המדינות – החלטה דרמטית מאין כמוה ביחסים בין המדינות. בגין זעם על דברי השגריר וראה בהם ביטוי לגישה פטרונית, שלפיה ארצות-הברית רואה בישראל מדינת חסות ולא בת-ברית. הוא השיב לשגריר האמריקני כי ישראל רואה את השעיית ההסכם כביטולו. קביעתו של בגין התבססה, לדבריו, על העיקרון שבין ידידים – ובטח בין בעלי ברית – יש לקיים שיח כשווים עם שווים על בסיס הדדיות. אכן, חוק הגולן הוביל לטלטלה ביחסים בין ישראל לארצות-הברית, אך מבחינת ישראל לא הייתה דרך חזרה. כעבור חצי שנה יזם נשיא ארצות-הברית רונלד רייגן את חידוש הדיאלוג האסטרטגי עם ישראל והזמין את בגין לביקור עבודה רשמי בבית הלבן.