עמדתה העקרונית של התנועה הציונית שלפיה הגולן הוא חלק מארץ ישראל, לא נשחקה ולא התמעטה בשל ההסכמות הבריטיות-צרפתיות שהתקבלו במהלך שנות ה-20 ושהוציאו את שטחי הגולן מתחומי השליטה הבריטית.
התיישבות יהודית בגולן ובחורן בעת החדשה
עם היווסדה בסוף המאה התשע-עשרה, התנועה הציונות ראתה ברמת הגולן חלק מתבנית נוף מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, בהמשך לחזונו של הרצל, שראה בגולן חלק בלתי-נפרד מהמרחב הריבוני היהודי המתחדש בארץ ישראל.
בשנים 1883 ו-1884 קמו בסמוך לגולן היישובים יסוד המעלה ומטולה, ובישרו את חידוש ההתיישבות היהודית באזור. מפעל ההתיישבות בגולן ובאזור החורן – חבל ארץ התחום מצפון בעיירה קוניטרה, מדרום בנהר הירמוך, ממזרח בהר הדרוזים (כולל) וממערב בגולן – החל בשנת 1891, ברכישת שטח אדמה של 150 אלף דונם על ידי הברון דה-רוטשילד באזור שבו נמצאים כיום הכפרים סחם אל-ג'ולן, ג'ילין ונאפעה, כשלושים ק"מ מזרחית לעין-גב. רכישת הקרקעות על ידי הברון רוטשילד התבצעה כחוק וגובתה בקושאנים, תעודות הבעלות על הקרקע שסיפק המשטר העות'מאני.
בשנת 1895 עלו ראשוני המתיישבים על הקרקע והחלה הקמתם של יישובים יהודיים באזור החורן, בהם זיכרון מנחם, נחלת משה, תפארת בנימין, אחוות ישראל ובית איכר. כבר בתחילה עמד מפעל ההתיישבות היהודית בחורן לפני קשיים ניכרים, שכללו התקפות מצד הערבים המקומיים, יחס עוין מצד השלטונות העות'מאניים וכן בידוד וניתוק מכל ריכוז של התיישבות יהודית. מצבה הקשה של ההתיישבות היהודית בחורן, שמנתה בשיאה כ-72 משפחות בתשע נקודות יישוב, החל לתת את אותותיו בנטישה הדרגתית של המתיישבים היהודים. בשנת 1901 נאלצו מרבית המתיישבים היהודיים לעזוב את אזור החורן.
ההתיישבות היהודית על קרקעות הברון בחורן לא הייתה היחידה באזור בתקופה זו. בשנת 1886 הוקמה ממזרח לכנרת ההתיישבות בני יהודה, על קרקע שרכשה אגודת בני יהודה, שבה היו חברים יהודים מצפת ומטבריה.
מאבק הגבולות במאה ה-20
בחלוף השנים, חרף אירועי מלחמת העולם הראשונה ועזיבת המתיישבים בשלהי המאה התשע-עשרה, נותרו הקרקעות בחורן בבעלות של הברון רוטשילד וחברת פיק"א. הקרקעות עובדו, בין השאר, מכוחם של הסכמי חכירה לערבים מקומיים ושולמו עבורן מסים כדין למנדט הצרפתי.
טרם סיומה של מלחמת העולם הראשונה החלה התנועה הציונית לתת פומבי לדרישה לכלול במדינה היהודית שתקום בארץ ישראל את הבקעה הלבנונית שבין הר הלבנון להר החרמון וכן את רמת הגולן, את החורן ואת עמק הירמוך. ההצעה לכלול את הגולן בגבולות ארץ ישראל נבעה מנימוקים התיישבותיים ובהתאם לצרכים חקלאיים הדורשים, בין היתר, הבטחה של מקורות המים בתוך גבולות הארץ – מקורות הירדן, החלק הדרומי של נהר הליטני, הר החרמון, נהר הירמוך ונהר היבוק. הצורך להבטיח אספקת מים למדינה שבדרך היה נימוק מרכזי לדרישת התנועה הציונית לכלול את הגולן בגבולות העתידיים, כפי שעולה מהדיונים הרשמיים על עתידה של ארץ ישראל.
בשנת 1917, על רקע הצהרת בלפור, החלה התנועה הציונית לקדם הצעות לגבולותיה של המדינה היהודית העתידית. בספר 'ארץ ישראל', שראה אור בשנת 1918, הציגו דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי את גבולות ארץ ישראל הרצויים, והעניקו משקל לנימוקים כלכליים ואסטרטגיים לשם הבטחת קיומה של "מדינה חזקה ומודרנית".
לאחר מלחמת העולם הראשונה התחדשו הניסיונות לחדש ולהרחיב את ההתיישבות היהודית בגולן ובחורן. השדרה המרכזית של התנועה הציונית שמה את הנושא בסדר עדיפויות גבוה. משלחות מטעם גדוד העבודה ויוסף טרומפלדור, אנשי השומר ותנועת אחדות העבודה יצאו לאזור כדי לאמוד את האמצעים הדרושים. בד בבד המשיך נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, לפעול למטרה זו גם בערוצים דיפלומטיים בינלאומיים.
בשנת 1919, בוועידת השלום בוורסאי, הגישה התנועה הציונית תזכיר גבולות מטעמה ובו דרישה שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, יכלול גם את רמת הגולן והחורן. דברים ברוח זו גם פורסמו בשנת 1921 בתזכיר שהוגש למפלגת העבודה הבריטית על ידי מפלגת "פועלי-ציון", אשר על מנהיגיה נמנה גם דוד בן גוריון.
קו הגבול המוצע של התנועה הציונית עבר בצפון, מעט דרומית לעיר צידון לכיוון מזרח, נשבר דרומה לאורך הקו המפריד בין המורדות המזרחיים והמערביים של החרמון ומשם במקביל לתוואי מסילת הרכבת החיג'זית. דרישה זו נשענה, לצד הקשרה ההיסטורי, על נימוקים כלכליים וגאוגרפיים שעלו, בין היתר, מסקרים שהזמינה התנועה הציונית מחברות בריטיות בנוגע לעתידה הכלכלי של ארץ ישראל. מכאן והלאה פעלה התנועה הציונית נמרצות במסדרונות דיפלומטיים אל מול צרפת, בריטניה וארצות-הברית כדי להוביל להכרה בגבולות אלה של ארץ ישראל.
במהלך הוועידה הכירה גם ארצות-הברית בדרישת הגבולות של התנועה הציונית. ארצות-הברית אף הדגישה את הצורך בהחזרת היהודים לארץ ישראל בגבולות שיבטיחו שליטה של המדינה היהודית במקורות המים שלה בהר החרמון. כמו התנועה הציונית הבינו האמריקנים שקיומה של המדינה החדשה תלוי באפשרות לפיתוח חקלאי. הצעת ארצות-הברית לא נדונה עקב פרישתה מהדיונים.
עמדתה העקרונית של התנועה הציונית שלפיה הגולן הוא חלק מארץ ישראל, לא נשחקה ולא התמעטה בשל ההסכמות הבריטיות-צרפתיות שהתקבלו במהלך שנות ה-20 ושהוציאו את שטחי הגולן מתחומי השליטה הבריטית. בשנים לבוא נמשכו הניסיונות לרכוש קרקעות בגולן. בשנת 1934 רכשה חברת הכשרת היישוב, בראשותו של יהושע חנקין, אדמות בשטח של כ-300 אלף דונם בבטיחה ובגולן, צפונית-מזרחית לכנרת, במטרה ליצור רצף של התיישבות יהודית עם אזור החורן. ההתיישבות נכשלה מרגע שהמנהיגות הערבית המקומית גילתה כי התנועה הציונית עומדת מאחורי הרכישה.
בשנת 1938 הגיעה לארץ ישראל ועדת וודהד, במטרה לבחון את האפשרות להוציא אל הפועל את מסקנות ועדת פיל בעניין חלוקת הארץ וניתוק הישוב היהודי מהחלקים הצפוניים באזור הגליל העליון. בתזכיר שהגישה הסוכנות היהודית לוועדה הודגשה חשיבות הגולן והיותו חלק מארץ ישראל:
"האזור שבין גבולה הצפוני של ארץ ישראל ונהר הליטאני, ובין ארץ הגולן שבגבולה, בדרום הירמוך ובמערב הירדן, נחשב תמיד חלק מארץ ישראל ההיסטורית".
בין 1934 ל-1944 נעשו כמה מהלכים ומאמצים לחדש את ההתיישבות היהודית בחורן. מהלכים אלה העלו חרס, בין היתר עקב מחלוקות בין מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל.
בשנת 1944 הסתיים המנדט הצרפתי על סוריה הצרפתית והאזור עבר לשליטה סורית עצמאית. חרף העובדה שנשמרו הזכויות על הקרקעות שבבעלות יהודית בחורן, והן הוסדרו חוקית ומשפטית על ידי חברת פיק"א גם לאחר סיום המנדט הצרפתי, סוריה מיהרה להלאים את הבעלות עליהן, בין היתר בטענה שמדובר באדמות הֵקדש (וואקף). היישוב היהודי בארץ ישראל לא השלים עם הלאמת הקרקעות בחורן וניסה להגן על הבעלות היהודית בהתדיינות משפטית בבית דין בסוריה, אך ללא הועיל.
הקמת מדינת ישראל
קבלת תכנית החלוקה ערב הקמת המדינה לא שינתה את תפיסתו של דוד בן-גוריון בנוגע לחבלי הארץ שנקרעו מארץ ישראל ובנוגע לשאיפה לשוב ולחדש את ההתיישבות ההיסטורית בהם. הדברים באים לידי ביטוי נחרץ בנאום שנשא לפני מועצת מפא"י בתל-אביב באוגוסט 1947:
"[…] אנו דורשים שהקהילה היהודית תכיל את מערב ארץ ישראל ולא רק את עבר הירדן של עכשיו, אלא גם את החורן ואת הבשן ואת הגולן עד דרומה מדמשק".
ערב ההצבעה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 שכנו למרגלות הגולן 14 יישובים יהודיים. ההתיישבות היהודית ברמת הגולן חודשה רק בשנת 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, וממשיכה עד ימינו אנו. בגולן ובחורן יש קרקעות רבות שהזכויות הקנייניות עליהן שייכות עד היום לקרן קיימת לישראל (שקיבלה אותן מידי פיק"א לאחר שזו פורקה) – קרקעות שנקנו בכספי יהודים למטרות התיישבות.
ככל הידוע, מאז הדיונים שהתקיימו לאחר מלחמת ששת הימים בנוגע לדרישותיה של סוריה לריבונות ברמת הגולן, ועד היום, מדינת ישראל הרשמית מעולם לא עמדה על טענות זכות בקרקעות ההתיישבות היהודית בחורן ולא העלתה כל אפשרות להסדר הכולל ויתור על זכויות קניין של אדמות בחורן תמורת הכרה בזכויות באדמות בגולן.