ההתרחשויות בירושלים ובעוטף עזה במהלך השבוע האחרון, הרחיקו באופן זמני את מוקד העניין הציבורי מהמתרחש בזירה הסורית. אך לא יחלוף זמן רב, עד שיתברר שוב כי זו הזירה החשובה ביותר כיום, ובה יוכרעו רבים מהאתגרים הבטחוניים והמדיניים של ישראל בעשורים הקרובים.
למה דווקא סוריה? בעיקר משום שבד בבד עם שקיעת כוחן של מדינות ערב בשנים האחרונות, הפכה סוריה לראש החץ של המאמץ האיראני נגד ישראל. המאמץ הזה שתחילתו תמיכה בטרור בינלאומי נגד ישראלי, והמשכו מאמץ לפיתוח יכולות בליסטיות ואף גרעיניות, מוצא עתה בסוריה את האפיק לעבר הגבול היבשתי של מדינת היהודים.
בבואנו להתייחס לזירה הסורית, נקודת המוצא חייבת להיות הודאה בכישלון. ההצלחות הטקטיות הגדולות של חיל האויר הישראלי בהרס חלק ממרכזי ההתבססות האיראנית בסוריה, הן ביטוי לכישלון אסטרטגי – הוכחה ניצחת לכך שאתרים איראניים אלה קמו והתבססו בסוריה, בעיקר מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוף 2011, בעת שישראל ישבה בצד ונמנעה מלהתערב.
בשנים אלה הפכה איראן מבת ברית של משטר אסד, לבעלת הבית בסוריה, השולטת ישירות באזורים שונים באמצעות משמרות המהפכה או מיליציות שיעיות. האיראנים צריכים כמובן להתחשב באינטרסים של אסד ושל בעלי הברית הרוסים, אך בתחומים שונים – בעיקר בכל הנוגע לביסוס תשתית התקפית נגד ישראל – נהנית טהרן מחופש פעולה.
לאורך השנים האחרונות נמנעה ישראל מלפעול באופן משמעותי בסוריה, והסתפקה בניטור הדוק של המתרחש בסמוך לגבולנו, ושל אספקת נשק לחיזבאללה. מעת לעת דווח על פגיעות בשיירות נשק או במחבלים שפעלו נגדנו (דוגמת סמיר קונטאר), אך אלה היו תמיד פעולות נקודתיות, שלא מנעו מאיראן ובני חסותה להתבסס בסוריה.
ככל שהאיראנים מתבססים בסוריה, מתרחב מגוון היכולות שלהם לפגוע בנו. כבר עתה ביכולתם לחמם לפי הצורך את הגבול הלבנוני, הסורי או שניהם יחד. הם בונים תשתית שתאפשר פעילות טרור מגוונת. מטרת האמצעים בשלב ראשון, ליצור גזרה מדממת חדשה בגבול הגולן כמנוף לחץ על ישראל.
חובתנו להיערך למאבק ארוך ומורכב בזירה הסורית, שיכלול תפניות בלתי צפויות. לא די ב"קווים אדומים" טקטיים, אלא דרושה ראייה אסטרטגית. בראש וראשונה עלינו לגייס את ארה"ב להבנה ולפעולה בזירה זו כאינטרס משותף. חשוב להבהיר מחדש את חיוניות הגולן עבור ביטחון ישראל. כמו כן יש להשקיע מאמצים בחיזוק החבל הכורדי בצפון עיראק, המהווה מחסום לשליטה איראנית מלאה בסוריה.
אך אולי הביטוי החמור ביותר למצב הדברים החדש, היא העובדה שצה"ל נאלץ לפעול נגד אתרים איראנים שהוקמו ממש על גבול הגולן, בתוך "אזור החיץ" – שטח של כ־235 קמ"ר, שישראל נסוגה ממנו במסגרת הסכמי הפרדת הכוחות שאחרי מלחמת יום הכיפורים. הנסיגה שלנו הייתה תוצר של התחייבות דמשק, שבשטח זה לא תהיה נוכחות או פעילות צבאית סורית, ושהאו"ם יפקח על כך. ההתבססות האיראנית מוכיחה שההתחייבות הופרה וכי פיקוח האו"ם ריק מתוכן. ישראל צריכה על כן להבהיר, שיהיה מחיר טריטוריאלי להמשך תוקפנות סורית־איראנית, ושכל הפרה עתידית של ההסכם, תהווה עילה לחזרה מיידית של צה"ל לכל שטחי אזור החיץ.
__________
ד"ר אופיר העברי הוא משנה לנשיא מכון הרצל בירושלים; פרסם ספרים ומאמרים בנושאי הגות מדינית, אסטרטגיה אזורית, וכן היסטוריה יהודית וציונות; ד"ר להיסטוריה מהקולג' האוניברסיטאי של לונדון (UCL).
