ביזור המרחב הסורי הוא אינטרס ישראלי שיביא לפירוק האחדות הסורית נגד ישראל באופן שיחליש – אסטרטגית ולטווח רחוק – את האיום על ישראל מצפון.
מלחמת האזרחים בסוריה, החזירה במובן מסוים את סוריה למצבה הטבעי טרם התערבות המעצמות בסוף מלחמת העולם הראשונה. אין מדובר במצב חדש כי אם בחזרה לנקודת המוצא, למצב הטבעי של האזור בטרם כפו עליו מעצמות המערב התארגנות מדינתית שאינה תואמת את המאפיינים האתניים והדתיים של תושבי האזור. מציאות חדשה-ישנה זו טומנת בחובה הזדמנויות חדשות עבור ישראל.
מאז היווסדה בשנת 1946 הייתה סוריה לקונגלומרט של עמים, משוואת איזון רעועה שהצליחה לשרוד כמעט שבעים שנה למרות משברים רבים. ברבע המאה שקדמה לעצמאותה של סוריה עבר המרחב הסורי תהפוכות רבות. בתום מלחמת העולם הראשונה, עם נפילת האימפריה העות'מאנית, הוקמה בשטחה ממלכה קצרת ימים (ראו: פרק ב', 'גבול במחלוקת'). עם השתלטות הצרפתים עבר האזור לשליטה במודל של מנדט וכונה "סוריה הצרפתית". כבר בשלבים הראשונים השכילו הצרפתים להבין כי בסוריה שוכנות קבוצות אתניות ודתיות שאינן בעלות זהות לאומית אחת, וכי יהיה קשה מאוד לקבצן תחת שלטון מרכזי. הבנת המציאות המורכבת של המרחב הסורי הביאה את הצרפתים למסקנה שיש להעניק עצמאות לשש הקבוצות הגדולות שאכלסו את המרחב שתחת שליטתם. בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת אפשרו הצרפתים בסוריה הצרפתית שש מדינות:
- מדינת חאלב ומדינת דמשק: אזורים סוניים רחבי ידיים במרכז סוריה ובאזור המדברי, המתפרסים כמעט על כל הגבול הצפון-מזרחי של סוריה.
- מדינה עלאווית: על חוף הים התיכון, באזור עיר הנמל לטקיה.
- מדינה דרוזית: בדרום סוריה, בהר הדרוזים, שכונתה "מדינת סווידא".
- לבנון הגדולה: לבנון של ימינו, שהייתה למקום מושבם של הנוצרים המארונים.
- מדינה טורקמנית: בחבל אלכסנדרטה (איכסנדרון) בצפון-מערב סוריה.
- אזור כורדי שלא הוכר כמדינה עצמאית גרדא עקב סירוב הצרפתים, אך נוהל כאוטונומיה בחלק הצפון-מזרחי של סוריה.
בשנת 1936, בחלוף כ-15 שנות עצמאות מבוזרת, החליטו הצרפתים להחזיר לידיהם את השליטה המלאה בסוריה הצרפתית להוציא שני אזורים: לבנון שנשארה עצמאית וחבל איכסנדרון שהועבר לטורקיה בהמשך. בשנת 1938 נכנס הצבא הטורקי לחבל איכסנדרון, טיהר אותו מכל יושביו שאינם טורקים, שינה את שמו וכונן בו ממשלה טורקית. זו ערכה משאל עם שקבע כי הרוב רוצה להישאר בריבונות טורקית. בכך נגרעה מהמרחב הסורי טריטוריה הגדולה בערך פי שלושה משטח הגולן שנמצא כיום בשליטה ישראלית.
כאמור, חזרתה של סוריה למודל של מדינה אחת תחת מנדט צרפתי לא שיקפה את החלוקה האתנית של האזור. החשש שהמהלך יוביל לשפיכות דמים בין הפלגים בסוריה הביא, ביוני 1936, קבוצה של אינטלקטואלים עלאווים – שבהם נמנה גם סולימאן אל אסד, סבו של באשר אל אסד – לפנות לראש הממשלה הצרפתי לאון בלום במכתב המתריע מפני ההשלכות הצפויות מהאיחוד הכפוי ומצביע על החשש מביטולו של משטר המנדט הצרפתי. בשולי הדברים מרתקת התייחסותם של מייסד השושלת האסדית וחבריו לסבלם של היהודים, ולתחושת שותפות הגורל של המיעוטים בסוריה (שאינם סונים) עם היהודים החיים בארץ ישראל (אפשר להניח שיהדותו של בלום ואהדתו את הפרויקט הציוני גם היא לא נעלמה מעינם):
"רוחם של הקנאים וצרי האופקים, ששורשיהם עמוקים בליבותיהם של הערבים המוסלמים כלפי כל אלה שאינם מוסלמים, היא הרוח שמזינה באופן מתמשך את דת האסלאם, ולכן אין כל תקווה שהמצב ישתנה. אם המנדט יבוטל, הסכנה של מוות והרס יהוו איום על המיעוטים בסוריה, גם אם ביטולו יאפשר את חופש המחשבה וחופש הדת".
"היהודים הטובים האלה, אשר הביאו לערבים המוסלמים תרבות ושלום והפיצו רווחה ושגשוג בפלסטינה, לא פגעו באיש ולא לקחו כל דבר בכוח. למרות זאת המוסלמים הכריזו מלחמת קודש נגד היהודים ולא היססו לטבוח בילדיהם ונשותיהם למרות שאנגליה בפלסטינה וצרפת בסוריה. לכן, עתיד שחור ממתין ליהודים ולמיעוטים האחרים אם המנדט יבוטל, וסוריה המוסלמית תתאחד עם פלסטינה המוסלמית. איחוד זה הוא המטרה הסופית של הערבים המוסלמים".
עם סיום מלחמת העולם השנייה הסתיים המנדט הצרפתי על סוריה הצרפתית, שנמשך כרבע מאה. בשנת 1946 הפכה סוריה רשמית, ולראשונה, למדינה עצמאית (לבנון הפכה למדינה עצמאית כבר בשנת 1943). ההכרה הבינלאומית בסוריה כמדינה לא שינתה את העובדה שסוריה הייתה ונשארה דבוקה בלתי אחודה של עמים וקבוצות אתניות העוינים זה את זה.
דרכה של סוריה כמדינה עצמאית לא הייתה קלה וידעה תהפוכות רבות. אחת המשמעותיות ביותר שבהן הייתה מהפכת הקצינים בשנת 1970, שביססה את השתלטות העלאווים על המדינה באמצעות שליטתם בצבא ובמפלגת הבעת'. שלטון המיעוט העלאווי בראשות משפחת אסד הבטיח את אחיזתו בשלטון באמצעי אלימות ודיכוי, במדיניות של הפרד ומשול בין הקבוצות האתניות בכלל, וביצירת קואליציה של מיעוטים השולטת ברוב הסוני בפרט. נקודת ציון היסטורית של שלטון הדיכוי העלאווי בסוריה הייתה בשנת 1982, שבה טבח הצבא הסורי עשרות אלפים בעיר חמה עקב מה שנתפס כניסיון של התקוממות סונית נגד המשטר.
כור ההיתוך הסורי כשל והגיע לנקודת רתיחה בשנת 2010. ההסדרים האזוריים והפנים-סוריים שהחזיקו מעמד כמאה שנים החלו לקרוס בזה אחר זה לתוך מלחמת שבטים ועמים עקובה מדם. נכון לפרוץ מלחמת האזרחים, כ-60% מאוכלוסיית סוריה הייתה סונית; היתר, כ-40%, היו בני עדות מיעוטים, מתוכם כ-12% בלבד מהאוכלוסייה – בני העדה העלוואית השלטת, כ-9% נוצרים, 3% דרוזים וכ-9% כורדים.
במשך שנים היה המבנה החברתי בסוריה בנוי על נקודת האיזון בין חלקי האוכלוסייה במדינה. לכל הצדדים היה ברור שהפרת האיזון טומנת בחובה אפשרות למלחמת אזרחים עקובה מדם. הציר המרכזי שעליו הושתת האיזון היה השלטון העלאווי, שאיחד תחתיו "קואליציית דחויים" שהורכבה מכוחות פוליטיים מקופחים מקרב המיעוטים במדינה. נקודת האיזון התבטאה בהשתתפות של כלל המיעוטים במשחק הפוליטי, בחלוקת המשאבים וכן ביכולת של המשטר לדכא את ההתנגדויות שהתעוררו מעת לעת ביד קשה מאוד.
עם זאת, התלכיד הסורי לא הושתת אך ורק על המשוואה של "קואליציית הדחויים". היה בו נדבך נוסף ומשמעותי: כדי להרחיק ולהדחיק מאבקים וסכסוכים יצר המשטר אחדות לאומית על בסיס מכנה משותף נמוך – יצירת אויב משותף ("האויב הציוני") והתנגדות לקיומה של מדינת ישראל. במשך כל שנות קיומה של סוריה היה הצבא הסורי מכוון כולו ללחימה נגד ישראל במאבק שחשף את ישראל לאיומים ניכרים במשך עשורים רבים. מאבק זה כלל התקפות על יישובים, הפעלה של זרועות טרור, איום אסטרטגי בארסנל כימי, ומעל הכול – ניסיונות מעשיים להשמדת ישראל, המשמעותי ביותר שבהם בשנת 1973 במלחמת יום הכיפורים.
בהיבט ביטחוני-אסטרטגי הצופה פני עתיד (בהתעלם משחיקת הכוח הטוטלית של הצבא הסורי במלחמת האזרחים), יש לישראל אינטרס לבזר ולפצל פוטנציאל קיומי של כוח צבאי עוין עתידי בחזית המזרחית של המחר. מאזן הכוחות במובניו היסודיים ישתנה לטובת ישראל אם וכאשר יתפצל המרחב הסורי-עיראקי לכמה ישויות מדינתיות. ישראל לא תצטרך להתמודד עם כוח צבאי אחד ומאוחד, המקצה את כל משאביו ללחימה בה, אלא מול מניפה מבוזרת של כוחות. אל מול זאת, ריכוז כוחות שיעים פרו-איראנים המורכבים מיחידות איראניות, מליציות שיעיות, אנשי חיזבאללה, וכוחות עלאווים בסוריה – יוצרת לישראל אתגר בטחוני חדש ומורכב.
היווסדן של ישויות עצמאיות חדשות-ישנות, המשקפות את המצב הדתי-אתני במרחב הסורי, יכול ליצור מאזן כוחות חדש ואף יכול לשנות בהכרח גם את המאזן הגאו-אסטרטגי בגבול הצפוני של ישראל. אין זה מן הנמנע כי חלק מאותן ישויות חדשות יראו את עצמן שותפות לברית מיעוטים חדשה באזור, עם ישראל – וחלקן האחר יצטרך להתמודד בזירה רב-חזיתית, עתירת סכסוכים, כך שכוונותיהן ההתקפיות יופנו לא רק כלפי ישראל. ביזור המרחב הסורי הוא אינטרס ישראלי שיביא לפירוק האחדות הסורית נגד ישראל באופן שיחליש – אסטרטגית ולטווח רחוק – את האיום על ישראל מצפון.
